גזענות?

מאותגר משקל

Rozino, cc-by-sa

אחת התופעות המענינות במאה העשרים היא התקינות הפוליטית. לא, לא מדובר על זה שפוליטיקאים לא אמורים לגנוב, את זה נשאיר אולי למאה הבאה. מדובר על הצורך לשוחח בשפה שאינה מכלילה, אינה קובעת עובדות השנויות במחלוקת ואיננה פוגענית. על פי כללי התקינות הפוליטית לא יאמר עוד אישי כי אם בן זוגי, נעלמו הכושים, הגמדים, הזקנים, המפגרים ואפילו השמנים ובמקומם קבלנו הגדרות ארוכות, מיגעות ובעיקר חלולות וחסרות הבעה. למעשה כבר בתנ"ך מוצאים אנו כי הכתוב "עיקם" שמונה אותיות ודיבר על "הבהמה אשר איננה טהורה" ובחז"ל מצינו לשונות סגי נהור רבים כשלפחות את חלקם ניתן ליחס לסוגיה זו.

לטווח הקצר ניתן אולי לומר כי עצם ההתיחסות לתקינות הפוליטית מקבעת במודעות את הדבר אותו באים להעלים עם זאת קשה להתווכח לגבי העידון הנפשי הנוצר לטווח ארוך בעקבות ההקפדה על עדינות השפה, אך האם אין בהעלמת כל מימד שיפוטי או רגשי מהשפה משום סירוסה? ובקצוות, האם אכן מאותגרי הגובה משפרים את מעמדם או הרגשתם בעקבות הכינוי החדש או שמא השימוש בכינוי מתקיים רק במקביל או אף בעקבות השיפור במעמדם?

כוחה של מילה

חגי סגל מערוץ 7 המודע היטב למלחמת המילים מפרסם "מונחון" משופץ, לטעמו, למכבסה המקובלת. להלן כמה דוגמיות:

אש"ף
מפעם לפעם רצוי לפרוט את ראשי התיבות ולהגיד במפורש: "הארגון לשחרור פלשתין", כדי להזכיר נשכחות.

בעיית ירושלים
אין לדווח בחדשותינו על "הצעות חדשות לפתרון בעיית ירושלים במסגרת הסדר הקבע", יען כי ירושלים איננה בעיה, היא עיר בירה. גם ההתנחלויות אינן בעיה אלא מפעל ציוני מפואר. הבעיות האמיתיות בארץ הן בעיית תאונות הדרכים, בעיית עישון הסמים בקרב בני נוער, בעיית המוטיבציה בצה"ל, בעיית התקשורת ובעיקר בעיית אוסלו.

הכס הקדוש
בערוץ 7 לא מייחסים קדושה כלשהי לאפיפיור או לאתרי פולחן של דתות אחרות ('כנסיית הקבר הקדוש'). 'המקומות הקדושים' היחידים בשידורינו הם הר הבית, מערת המכפלה, קבר רחל, קבר רשב"י במרון וכיו"ב.

הממסד הרבני
'ממסד' מצלצל כמו משהו מאובן, מושחת ומאפיונרי. השימוש בו בהקשר הרבני נועד להכפיש את הרבנים באשר הם, ולכן לא נשתמש בו.

התקדמות
עצה טובה: אם אתם מכירים עיתונאי המתאר הסכמה ישראלית לסגת כ'התקדמות במשא ומתן', אל נא תעמדו לפני המכונית שלו כשהוא נוסע רוורס. ובמלים אחרות: ה'התקדמות' היא מונח בעל משמעות חיובית. אין להשתמש בה לתיאור נסיגות והתכופפויות מדיניות. (ע"ע פריצת דרך).

מתון
עשרה קבין של מתינות נפלו לעולם, ואת כולם הפקיעו לעצמם שוחרי מדינת פלשתין בישראל. הגיע הזמן לקחת מהם קצת ולהעניק את התואר האצילי הזה גם למי שמתנגד במתינות למדינה פלשתינית והופך עולמות בנחת נגד גירוש מתנחלים מבתיהם. עובדי ערוץ 7, לדוגמא, הם העיתונאים הכי מתונים שיש בארץ. בהשוואה לעמיתינו הקיצוניים בשמאל, שאינם מוכנים לוותר על החרבת רוב ההתנחלויות, אנחנו דווקא מוכנים שכולן תישארנה לעד במקומן.

סחטנות קואליציונית
כשסיעה ערבית מקבלת הון תועפות במסגרת מו"מ קואליציוני עם ממשלה בראשות השמאל מדווחים בתקשורת הכללית על "השגת סיכום בין האוצר לבין חברי הכנסת של חד"ש". כשקיבוצים פושטי רגל של השמאל החילוני בוזזים מקופת המדינה חמישה-עשר מיליארד שקל, הכותרת היא "הסדר חובות הקיבוצים" (על משקל "ההסדר עם קופות החולים"). מנגד, העברת 20-30 מיליון שקלים לישיבות או להתנחלויות מתוארת תמיד כ"סחטנות". אנחנו, כמובן, לא ניתן יד למעל ונמחוק את המלה המכוערת הזאת מהלקסיקון שלנו. העברה תקציבית על פי דרישת מפלגה דתית כלשהי תזכה אף היא לתואר המעודן "הסדר" או "סיכום".

תהליך השלום
בערוץ 7 מקפידים מאוד להסתפק בביטוי הצנוע 'התהליך המדיני'. הרי טרם הוכח שהמגעים המדיניים בינינו לבין הערבים הם אכן תהליך שלום ולא מבוא למלחמה.

במלחמה זו על השפה העברית די ברור כי כלי התקשורת הכבדים מביסים את לוחמי הגרילה של הימין אך יפה לראות כיצד חגי סגל משתדל, לכל הפחות, להסביר לקהל קוראיו מהו הנשק בהם משתמשים נגדם. (ותודה למחלקת האינטרנט של ערוץ 7 על הרשאתם לפרסום זה)

ד"ר צבי טריגר כותב בספרו "ללא מילים" כי

הבעיה עם התקינות הפוליטית מתחילה כשהיא הופכת למשטרת מחשבות, ובמיוחד בהקשר האמנותי והאקדמי, בכל מה שקשור לפוליטיקה של ייצוג.

הפעם האחרונה הבולטת ביותר הזכורה בציבור למשטרת מחשבות מאותגרת שפה היתה כשגדודי ה"ליאור חורב"ים של רה"מ אריאל שרון ש"ערק" ל"שמאל הסהרורי" הצליחו לשכנע את רובם המכריע של אנשי התקשורת לשוחח בשפת ה"הנתקות" שדווקא באה להטיב עם "השוליים הקיצוניים" של הימין וכו'.

את מי באים להציל?

העיתונאי זאב גלילי מפרסם בבלוגו פוסט תוקפני אך עגום ובו הוא כותב בין השאר:

…מישהו חישב ומצא כי בעשרת הימים הללו ביצעו המוסלמים 94 מעשי טרור בהם נהרגו 397 אנשים.

באותו זמן זכו שלושה יהודים בפרסי נובל לכלכלה ( רוג'ר מאיירסון, אריק מסקין וליאוניד הורביץ).הפרס הוענק לשלושה על הנחת התשתית לתיאוריית עיצוב המנגנונים המשמשת בכלכלה.
בכך מגיע מספר היהודים שזכו בפרסי נובל ל-170 (נכון ל-2007).

מספר המוסלמים שזכו עד היום בפרס נובל הוא 8 בלבד – כולל פרס שקיבל המנוול הרוצח יאסר ערפאת על תרומתו המופלאה לשלום. יש בעולם 1.2 מיליארד מוסלמים. אם שעור תרומתם למדע היה כתרומת היהודים היה מגיע מספר חתני פרס נובל המוסלמים ל- 11 אלף.

יש קני מידה רבים להשוואה בינינו לבינם. למשל הוויקפדיה, שהיא אחד המפעלים התרבותיים מופלאים ביותר של עידן האינטרנט. מספר הערכים שבכל שפה משקף את רמתה התרבותית ואת הנכונות של בני אותה שפה לתרום לעולם.

פחות משישה מיליון יהודים בארץ ישראל תרמו עד כה לויקיפדיה 65,324 ערכים, נכון לאחד בנובמבר 2007 . לעומתם 1.2 מיליארד ערבים תרמו לויקיפדיה הערבית 43,407 ערכים. בויקיפדיה האנגלית יש 2,071,713 ערכים.

כמדומני שהקורא המצוי לא יוכל להתעלם מההכללות אותם מנסה מר גלילי בכשרון רב להנחיל לקוראיו, הערבים הם טפילים שלא תורמים לעולם לעומת היהודים האלטרואיסטים הממלאים את העולם בחוכמתם. ולדידינו, האומנם אין זה כך? האין מאפינים שונים לערבי מהמערבי? די ברור כי מנהלי בית הספר בפתח תקוה שהפרידו בין תלמידות מגזע/מוצא שונה עשו זאת על מנת לרצות קהל יעד מסוים שהיה חשוב להם, הוי אומר אלטיסטי בעיני המנהלים, ודרש זאת במפורש או במרומז. מה גרם לאותם הורים לדרוש זאת?

המוזר הוא שבמקרים רבים אנו מזהים נטיה גבוהה יותר להכללות דווקא בקרב הקבוצות הסובלות מכך יותר מכל. מלחמות המוצא והמודעות לו קיימים כמדומני דווקא יותר בין העדות הסובלות מגזענות מכלילה. לא לחינם פנה ראש הממשלה המנוח, מנחם בגין, דווקא לציבור הצ'חצ'חים השואף ימינה האם הדבר נובע מחוסר מערביות או שדווקא מתברר כי בקבוצות פחות משכילות אכן השונות בתוך הקבוצה נמוכה, מה שמגדיל את יכולת הצפי מהקבוצה ביחס לקבוצות אחרות, קרי הכללה וגזענות.

השאלה הנשאלת היא האם אכן אין מקום להכללות? האין מקום לגזענות? האין לגנטיקה זכות לומר את דברה? האין זו אמת אבסולוטית שאחוז זוכי פרס הנובל מבין היהודים גבוה משיעורם באוכלוסיות אחרות? האם ההסבר המדויק באמת יכול לשנות מציאות זו?

האם לגיטימי לבדוק את שיעורם באוכלוסיה של קבוצות שונות בתחומים שונים ולהסיק מכך מסקנות אופרטיביות?

מענין לראות כי הפילוסוף ז.פ. סארטר בספרו האפולוגטי "הרהורים בשאלה היהודית" שנכתב כחודשיים לאחר שחרור פריז מן הנאצים, מיחס את האנטישמיות המודרנית דווקא למעמד הבורגני הלא יצרני.

מעוצב על ידי השפעת החומרים שבהם הוא עובד, נוטה הפועל לראות את החברה כמוצר של כוחות ממשיים שפועלים לפי חוקיות חמורה. המטריאליזם הדיאלקטי שלו מצביע על כך שהוא רואה את העולם החברתי בדומה לעולם החומרי. הבורגני לעומת זאת, והאנטישמי במיוחד, בוחר לבאר את ההיסטוריה על ידי פעולתם של רצונות אינדווידואליים. האין עיסוקם של הבורגנים תלוי ברצונות אלו? הם מתנהגים כלפי העובדות החברתיות כאותם פראים המיחסים לרוח ולשמש נשמות זעירות…

סארטר לשיטתו כי הכל פסיכולוגי וכי:

אם מאמינים הבריות שמספר החילים היהודיים ב-1914 קטן היה ממספרם של האחרים, הרי זה אך ורק מפני שהיו כה סקרנים לחפש בסטאטיסטיקות.

האנטישמי המכליל, לשיטתו, הוא לא רק ילדותי אלא גם מניכאיי מכור להרס, המאמין במלחמות אלים טובים ברעים ולפיכך רואה את נשוא שנאתו נחבא בכל מקום כשהוא, על תקן הורמיז, אמור להכניעו.

ומצד שני, הישנה חשיבה לא הכללתית, כמדומני שכל מי שלמד דבר או שניים על מבנה הזכרון יודע שהמוח מעדיף לעבוד עם כללים, פרטים מייגעים אותו והוא חייב לייצר תופעות כגון אפקט ההילה וכל תופעות ההתניה למיניהן. המוח עושה זאת מכיון שברוב המקרים ההכללה משרתת אותו היטב והחיסכון במשאבי חשיבה מצדיק את עצמו.

הישנה דרך להתמרכז על שביל הזהב או שהעולם ימשיך לסבול ממאותגרי הגזע והשפה?

פורסם בקטגוריה ביקורת, דמוקרטיה, חרדים, עם התגים , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *