חוש ביקורת וספקנות

יום שישי, רבע שעה לפני הדלקת נרות, אני אוסף לרכבי זוג נערים הממהרים להגיע לישיבתם טרם כניסת השבת. הם נכנסים לרכב ואז מפטירים "ואו, איך הקב"ה שלח אותך!", לא התאפקתי ופתחתי איתם בדיון על נושא השגחה הפרטית והמסתעף. דברי היו נשמעים כנראה מענינים אך לא הצליחו לחדור אליהם, אני יודע זאת כי הראשון שהתעשת מיד שאל בעיניים פעורות "אז אם ה' לא שלח אותך, איך הגעת???"

הניתן להסביר תפיסת עולם שונה? הניתן לשנות דעתו של אדם? האם אנו מוכנים להתחשב במידע חיצוני המגיע אלינו? האם ניתן כלל לנסות להגיע למסקנות אובייקטיביות?

גיל גרינגרוז, פסיכולוג אבולוציוני חביב, כועס על עידו הרטוגזון שמתרשם עמוקות ממחקר שנעשה במעבדה באוניברסיטת פרינסטון בו נמצאו הטיות סטטיסטיות ברמת מובהקות זו או אחרת היכולות להצביע לכאורה על יכולת אנושית להשפיע בכוח המחשבה על מערכות ממוחשבות (סליחה על המשפט הארוך).

עיקר הפעילות במעבדה התרחשה בעזרת מכשירי REG (קיצור ל-Random Event Generator)שונים, המחוללים אירועים מקריים לחלוטין. ההתקנים, חלקן מכונות שמקפיצות כדורים באוויר וחלקם מחשבים המחוללים אירועים מקריים באמצעות רעש לבן, מספרים סיפור לא יאומן.

כך לדוגמה, מכונת ה-Murphy (על שם חוק מרפי) מקפיצה 9,000 כדורים על פני 336 יתדות המסודרים ברשת סימטרית. כשהמכונה פועלת בלי שאיש משגיח בה – נופלים כמחצית הכדורים בצד ימין וכמחציתם בצד שמאל. אך כשמושיבים צופה ש"יחשוב ימינה" או "יחשוב שמאלה", מתגלה נטיה קטנה אך משמעותית במספר הכדורים שצונחים לכיוון עליו חשב החוקר.

תופעה דומה מתרחשת ב-REG הממוחשב, שמפיק מספרים שחלקם גדול מ-100 (להם נקרא חיוביים) וחלקם קטן ממאה (שלהם נקרא שליליים). כשהמחשב פועל לבדו קיים שיוויון במספרים; אולם כשמישהו יושב ליד המחשב וחושב על מספרים חיוביים או שליליים – מתבצעת סטיה קטנה אך מורגשת בנתונים.

מה שמפריע לגיל הוא שמתברר שעובדות כמעט ואינן משנות את תפיסותינו הראשוניות. עידו שמתעניין מזה זמן רב במיסטיקה מוכן, לדבריו, לקבל כל מסקנה ואף להוסיף עליה:

2,000 שנה אחרי המרד של המכבים ביוונים עדיין קורים ניסים, אבל הם לא מתרחשים בתוך פך שמן, אלא בתוך מעגלים חשמליים. תוצאות המחקרים שנערכו במעבדת PEAR יכולים להסביר תופעות יומיומיות כמו מחשב שקורס דווקא כשאנחנו הכי לחוצים ועצבניים או למה דווקא כשאנחנו צועקים עליו וחובטים בו הוא מגיב בזלזול רב יותר למאמצינו.

יתכן שהממצאים מרמזים שעלינו לעבוד על המחשב רק כשאהוב ליבנו נמצא בסמוך ואולי הם קוראים לנו להתחיל לפתח ממשקי תודעה שיעשו שימוש בכוחונו להשפיע על המחשב בעזרת המחשבה. מצד שני, יתכן שלעולם לא נדע את משמעות הסטיות הסטטיסטיות שנמדדו ב-PEAR ומסעירות עד היום את עולם המחקר.

בכל מקרה, בחג החנוכה הזה, לרגל סגירתה של המעבדה בפרינסטון, ראוי לחגוג את הנס של PEAR שנמשך לא שמונה ימים, אלא 28 שנים.

בו בזמן שלמיטב הבנתו של גיל התוצאות אינן עקביות ובוודאי שאינן מובהקות ברמה סבירה כך שבוודאי אינן יכולות להוכיח פנטזיה מוזרה כמו טלפתיה בין אדם למחשב, מה גם שנסיונות לשחזר חלק מהניסויים נכשלו. גיל רואה זאת כדוגמה לחוסר מחויבותינו לספקנות ולכך שבחלק גדול מהמקרים אין אנו מתיחסים למידע אקסוגני אלא ממשיכים לחיות עם אותו "מושכל ראשון" שהיה לנו כה נוח עד עתה.

קחו לדוגמא את המרכז הארצי לבקרת מחלות זיהומיות בארה"ב. לפני מספר חודשים המרכז הוציא הודעה לתיקשורת שמטרתה להילחם במיתוסים שגויים הקשורים לחיסון השפעת. הפירסום כלל בתוכו מספר מיתוסים נפוצים בקשר לחיסון, כשלצד כל אחד מהם נרשם האם הוא נכון או לא. כך למשל, המשפטים "תופעות הלוואי של החיסון גרועות מהשפעת עצמה" ו-"רק אנשים זקנים זקוקים לחיסון" נרשם שהם שקריים.

פסיכולוג חברתי מאוניברסיטת מישיגן רצה לבדוק עד כמה משפיעה קריאה של עלון מידע כזה בשיכנוע אנשים. הוא נתן למתנדבים לקרוא את העלון ומצא שלאחר 30 דקות בלבד, אנשים מבוגרים חשבו ש-30% מההצהרות שתוארו כלא נכונות היו אמיתיות. לאחר שלושה ימים הם חשבו ש-40% ממשפטים הכוזבים היו אמת לאמיתה. אנשים צעירים היו הרבה יותר טובים בזכירה נכונה של המשפטים הנכונים והלא נכונים מייד לאחר שקראו אותם, אבל שלושה ימים מאוחר יותר הם הגיעו לאותו מספר טעויות כמו שהגיעו אליו האנשים המבוגרים יותר אחרי חצי שעה (30%). חמור מכך, כשהעמידו אותם על טעותם, האנשים (בכל הגילאים) טענו שהמקור לטעות הוא בפירסום המקורי עצמו!

אחת המסקנות מכך היא כי נסיון לתקן מידע כוזב על ידי הזנת מידע אמין מהווה נסיון כושל. אנשים לא מקשיבים למה שאומרים להם ואף אם כבר זכינו לתשומת ליבם המידע החדש והשונה שאנו מספקים רק מחזק את תפיסותיהם הראשוניות. כל נסיון לשלול את התפיסה הראשונית מחייב חזרה עליה והמוח האנושי מפרש לטווח ארוך את החזרה על המידע כחיזוק לאמינותו.

העיתונאי זאב גלילי מספר כי:

בספריה המפוארת של אלכסנדריה נפתחה באחרונה מחלקה לספרים הקשורים ביהדות ובתצוגה של המחלקה מופיעים ספרי תורה בצד התרגום הראשון לערבית של הפרוטוקולים שנעשה בידי מוחמד חאליפה אל טוניסי. עיתון מצרי שדיווח על התצוגה ציין כי על עטיפת הספר מופיע מגן דוד שסביבו כרוך נחש. המגן דוד מסביר העיתונאי הוא "סמל יהודי בולשביקי". מנהל הספריה, ד"ר יוסף זיידן, אמר בראיון לכתב המצרי כי "הפרוטוקולים" הוא ספר דתי חשוב יותר ליהודים מן התורה. לדוקטור הנכבד הזה יש גם אתר בו הוא מפרסם מאמרים אנטישמיים. באחד מהם הוא כותב כי היהודים מגזימים ביחס לממדי השואה. לדעתו רק מיליון יהודים נרצחו בשואה כי לא ייתכן שלגרמנים היתה כמות כה גדולה של גז ציקלון ב' כדי להרוג 6 מיליון יהודים.

היש סיכוי להלחם בדעות קדומות על ידי הכחשתן? האם משהו הצליח לשכנע את העולם הערבי כי לא היהודים ארגנו את התרסקויות המטוס במגדלי התאומים? האם אזרחי ארה"ב מוכנים להשתכנע כי סדאם חוסיין לא היה קשור לכך? האם יוסי ביילין מוכן להודות לאורך זמן שישנן קונספציות שקרסו? האם החילוני המצוי מוכן לקבל שאני הרוב ולא "טוב, אתה כנראה יוצא דופן"?

ר' אורי פז, פובליציסט מוכשר, מביא ראיון מעניין שערך עם ד"ר יונה הדרי לרגל צאת ספרה "איפה אנחנו חיים?" הכולל שיחות בין אנשי ימין לשמאל בנושאים החמים העומדים לפתחה של המדינה. לשאלתו של אורי אם הדיונים, אליהם נחשפה, השפיעו עליה, היא אומרת כי:

זה לא מדויק, אבל לא יכולתי שלא להתרשם, למשל, שאנשי הימין מרבים להתבסס על מחקרים, נתונים ופרסומים של מכוני מחקר בארץ ובעולם, בתקשורת הכתובה והאלקטרונית, והם מכבדים את הנתונים ומקבלים אותם כבסיס לטיעוניהם. אפשר כמובן לומר: משתמשים בהם לצורכיהם, כשנוח להם וכו', אבל הימין מתייחס אליהם. אנשי השמאל מתעלמים מהנתונים שמביאים אנשי הימין בטענה שאינם אמינים, ולא טורחים להציג מחקרים אחרים, או נתונים שמאששים את עמדתם. בדיונים שבספר יש בסיס לטענת הימין שהשמאל מתעלם מן העובדות ביודעין, או שאינו טורח להתמודד איתן. בנוסח המימרה האנגלית הנפוצה: "אל תבלבלו אותי בעובדות, אני כבר החלטתי".

האם הדבר נובע מאופי שונה או מהנחות יסוד שונות שבמקרה מסתדרות טוב יותר או פחות עם המחקרים?

אנחנו מאמינים למידע הראשוני ששמענו בנושא מסוים כמעט ללא היסוס וככל שנשמע אותו שוב, אפילו מאותו מקור, כך אמונינו בו יגדל וכל נסיון להכחישו רק יחזק אותו, כל זאת אף אם המקור היחיד לו נחשפנו ידוע לנו כלא אמין. נאשם הזועק שוב ושוב "לא גנבתי" רק מחזק את הקשרים במוחינו בין שמו לבין גניבה ואם לא יצעק הרי זו בוודאי ההוכחה הטובה ביותר לאשמתו…

ובמבט פנימה, מחבלים לא משתכנעים והופכים לשונאים, ליטאים לא משנים את דעתם ולובשים ספודיק ואנשי המזרחי לא עוברים בהמוניהם לחסות בצילו של האדמו"ר מסאטמר למרות האיומים בתקופת הה(ת)נתקות. כמדומני שהמקום האחרון שאפשר עוד לראות בו אנשים המשנים את דעתם הוא בסמינרים של ערכים, ועל פי האמור, הרי זה נס גלוי, לתשומת לבך גיל.

פורסם בקטגוריה דמוקרטיה, יאוש, עם התגים , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *